החלטה בתיק בר"ם 2968/11

1.             לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט נ' סולברג), אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בירושלים (להלן: ועדת הערר).

2.             המבקשת, חברה העוסקת באספקת מונים, התקנתם במוניות ומתן שירותי אחזקה לנהגי המוניות, מחזיקה בנכס ברחוב הרכב 10 בירושלים. בדרישת תשלום ארנונה מתאריך 21.04.2009 המשיב, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, סיווג את הנכס כמשמש ל"משרדים, שירותים ומסחר", וחייב את המבקשת בארנונה בהתאם.

3.             המבקשת השיגה על דרישת התשלום הנ"ל בפני המשיב, בטענה כי הסיווג ההולם את השימוש שנעשה בנכס הינו "מלאכה" (קטגוריה החייבת בשיעור ארנונה מופחת). המשיב דחה את ההשגה, "היות והנכס משמש לפעילות של מתן שירות והתקנה של מכשירי קשר ומונים" (ההדגשה שלי - ח"מ). המבקשת הגישה ערר כנגד תשובתו של המשיב - לוועדת הערר. ועדת הערר שמעה את באי כוח הצדדים, וכן את מנכ"ל המבקשת, והחליטה לקבל את הערר באופן חלקי, ולסווג את מעבדת התיקונים שבנכס, ששטחה הוא 25 מ"ר, בסיווג "מלאכה", ואת יתרת הנכס (226 מ"ר) בסיווג: "משרדים, שירותים ומסחר". 

4.             על החלטתה זו של ועדת הערר הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט הנכבד דחה את הערעור, והותיר את החלטת ועדת הערר על-כנה, בקובעו כי מדובר בהחלטה נכונה התואמת את אופי השימוש שנעשה בפועל בנכס. בית המשפט בחן את לשונו של הסכם השכירות שנחתם בן המבקשת לבין בעל הנכס, וכן את הוראות משרד התחבורה בעניין תנאי הרישיון לשמש כ"מוכר מונים מוסמך" - ומצא כי עיקר הפעילות המתבצעת בנכס היא התקנת מונים במוניות ומתן שירותים נוספים לנהגי המוניות. בהמשך לקביעתו זו, נדרש בית המשפט לפרשנות המילונית למונח "מלאכה", והסיק כי זו אינה דרה בכפיפה אחת, כלשונו, עם עיקר עיסוקה של המבקשת בנכס. עוד קבע בית המשפט הנכבד כי בין דרישת משרד התחבורה מן המבקשת לפתוח בתי מלאכה ברחבי הארץ, לבין סיווג הנכס לצורך תשלום ארנונה - אין קשר של ממש, וזאת נוכח תכלית ההקלה שמקנה צו הארנונה לנכסים בסיווג "מלאכה". בנוסף ציין בית המשפט כי על-פי המבחנים שנקבעו בע"א  1960/90 פקיד השומה תל אביב נ' חברת רעיונות בע"מ, פ"ד מח(1) 220 (1992) (להלן: פרשת רעיונות) לא ניתן לסווג את פעילותה של המבקשת כיצורית, שכן ליבת פעילותה בנכס מתמקדת במתן שירותים.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.             המבקשת מעלה מספר טענות מרכזיות:

(א)           בית המשפט קמא הנכבד סטה בפסק דינו מן התקדים שנקבע ב-בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (20.12.2010) (להלן: עניין מרסייה), שבו נקבע כי אין להחיל את המבחנים לבחינת קיומה של פעילות ייצורית, אשר נקבעו בפרשת רעיונות - בכל הנוגע לסיווג עסקים לצרכי ארנונה.

(ב)           בית המשפט קמא הנכבד לא ייחס את החשיבות הראויה להצהרה של מנכ"ל המבקשת בפני ועדת הערר, ממנה עולה כי תיקוני המונים מבוצעים בכל שטח הנכס, במעבדה ובאולם הכניסה - כאחד. בהקשר זה המבקשת מפנה להוראות משרד התחבורה, שלפיהן היא מחויבת להפעיל בתי מלאכה במוקדים שונים ברחבי הארץ. המבקשת טוענת כי נכסים אחרים המשמשים אותה למטרה זו בערים אחרות - סווגו באותן ערים בסיווג "מלאכה" לצורך החיוב בארנונה.

(ג)            בית המשפט הנכבד קמא לא התייחס לאפשרות שבנכס מתקיימת "פעילות משלימה", כהגדרתה בפסק-הדין ב-עע"מ 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בע"מ (01.09.2005) (להלן: עניין אשדוד בונדד).

(ד)           המקרה מעורר סוגיה עקרונית, שהיא לגישת המבקשת רלבנטית לציבור רחב של נישומים, והיא: אימתי יסווג נכס בסיווג "מלאכה", ולא בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר".

6.             המשיב טוען מנגד כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, שכן עניינה בסיווגו של נכס ספציפי לצרכי ארנונה, ולפיכך אין הוא מעלה סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים. לגופם של דברים המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, ומציין כי נוכח השימוש שהמבקשת עושה בנכס - הסיווג של: "משרדים, שירותים ומסחר" הינו הסיווג הנכון והמתאים של עיקר. המשיב מציין כי ועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית ירושלים (במותב שונה מזה שדן בערר במקרה שלפנינו) קבעה גם במקרה נוסף שהתקנת מונים, "כובעים" (למוניות) ומכשירי קשר במוניות מהווה מתן שירות, ועל כן הסיווג הנכון לנכס, המשמש לפעילות הנ"ל, הינו: "משרדים, שירותים ומסחר" (ראו: תיק 58/06 מוניטקס בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים). בכל הנוגע לטענות המבקשת בדבר ההיקש שיש לעשות מעניין מרסייה, המשיב טוען כי בניגוד לטענת המבקשת, כל שנקבע בעניין מרסייה הוא כי המבחנים שנקבעו בפרשת רעיונות - אינם מתאימים בהכרח לבחינת הקטגוריה של "מלאכה" לעניין ארנונה, וכי הם אינם יכולים לשמש כמבחנים ממצים לעניין זה. יחד עם זאת, המשיב מדגיש כי המבחנים שנקבעו בפרשת רעיונות מוסיפים לשמש את הערכאות המוסמכות לצורך סיווג נכסים לעניין חיוב בארנונה.

דיון והכרעה

7.             לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי בקשת רשות הערעור - דינה להידחות. אנמק קביעתי זו מיד בסמוך.

8.             חרף ניסיונותיה של המבקשת לשוות לבקשתה מימד עקרוני - הבקשה מתמקדת, למעשה, בנסיבות הפרטניות שבכאן. כידוע, שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה איננה מצדיקה, ככלל, מתן רשות ערעור, שכן הסיווג מתבצע על סמך השימוש הספציפי בנכס, ולכן איננו מעורר, בדרך כלל, סוגיה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור (ראו: בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב, פיסקה 12 והאסמכתאות שם (24.03.2009); בר"ם 7383/11 באומן בר רבינאי נ' מנהלת הארנונה עיריית רמת-גן (22.12.2011) (להלן: עניין באומן בר רבינאי). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מכלל זה, וזאת, בין היתר, נוכח העובדה שבית משפט זה נתן דעתו, לא אחת, לפרשנות המונח "מלאכה" בהקשר של סיווג נכס לצרכי ארנונה, ולמבחנים הרלבנטיים לעניין זה (ראו, בין היתר: עניין מרסייה, שעליו נסמכת המבקשת בטיעוניה, בעמ' 20-12 לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין, ובפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן שם).

9.             אשר ליתר טענות המבקשת - לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות ממסקנתי שלעיל, ואבהיר:

(א)           המבקשת טוענת, כאמור, כי בית המשפט הנכבד קמא סטה בפסק דינו מן התקדים שנקבע בעניין מרסייה, הקובע כי אין להחיל את המבחנים שנקבעו בפרשת רעיונות לעניין הסיווג של "בתי מלאכה" לצרכי ארנונה. ואולם נראה כי בית המשפט  קמא הנכבד נדרש למבחנים שנקבעו בפרשת רעיונות בבחינת "למעלה מן הצורך" (שכן בית-המשפט הנכבד קמא היה מודע לקביעה הנ"ל בעניין מרסייה, כפי שציין במפורש בפיסקה 14 לפסק דינו), וזאת לאחר שהכריע בנכונות הסיווג על-סמך כלל החומר שהונח בפניו, ולאחר שהוא נדרש לפרשנות המילונית למונח "מלאכה" (ראו: פיסקאות 14-9 לפסק-הדין).

(ב)           פסק הדין בעניין מרסייה עסק בצו הארנונה של עיריית תל-אביב, אשר כולל סיווגים שונים מאלה של עיריית ירושלים (ואיננו כולל, בין היתר, סיווג של: "שירותים"). סיווג נכסים לצרכי ארנונה נעשה על-פי צו הארנונה הספציפי של הרשות המקומית הרלבנטית, בהתאם לקטגוריות הנכללות בו - ולעניין זה לא קיימת אחידות בצוויהן של הרשויות השונות, וכתוצאה מכך אף לא בסיווג הנכסים בפועל. לעניין זה יפים דבריו של  חברי, השופט א' רובינשטיין ב-ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק (30.08.2006):

"חיובי הארנונה וההתדיינויות סביבם הם מעיין בלתי נדלה של התדיינויות, באשר לסיווגים, באשר לשיעורים, באשר להקפאות רטרואקטיביות, ובכך לא מיצינו את קשת הפרשיות המוצאות דרכן לבתי המשפט. עקרונות הארנונה, להבדיל משיעוריה, נקבעים על בסיס מקומי ולא על בסיס ארצי, תוך טלאי על גבי טלאי והבדלים שאינם מוצדקים בין רשויות, ולתיקון הדברים יפה שעה אחת קודם."

           נוכח הדברים האמורים בפיסקה זו - לא ניתן להקיש מעניין מרסייה לעניין שבכאן (ראו גם: עניין באומן בר ריבנאי, פיסקה 5).